בהוקרה למשפחת שליט
מאת: נילי

אור ליום שלישי, כ" בתשרי, ה-18 לאוקטובר חזר גלעד שליט הביתה.
כמו רבים אחרים, גם אני לא עצמתי עין בלילה שקדם לשחרור. מתח, התרגשות לקראת הבאות, חרדה לשלומו של גלעד, ספקות ביחס למחיר הכבד על העסקה והזדהות עם ההורים, נעם ואביבה שליט, שימשו בי בערבוביה וטרדו את מנוחתי.

מצד אחד, נתון היה לבי להורים ולמשפחה – הנה התחלפו לפתע הייאוש של חמש שנים וארבעה חודשים בשבי הבור האפל בתקווה לחירות, הדאגה מורטת העצמות בשמחת השחרור והחשש מהבאות בוודאות המפגש הממשמש ובא. החוסן, הנחישות והמאבק הבלתי נלאה לאורך חמש שנים ארוכות הם ללא ספק עדות לאצילות הנפש של בני הזוג ולאישיות ראויה להערצה. המלחמה המייאשת והיומיומית בדעת הקהל, בביקורת הקשה של המתנגדים ובממסד איננה מובנת מאליה; הטלטלה בין ייאוש כבד לתקווה והכוח לאסוף את השברים, לקום כל בוקר מחדש ולא להיכנע לפסימיות ולחולשה, הם עדות לכוחות נפש עצומים, הנובעים ממעיין אהבת הורים שאיננה יודעת גבולות.

מצד שני, נתון היה לבי גם למשפחות השכולות – האובדן הנורא שאין עליו פיצוי מול שחרור המרצחים וחזרתם אל שגרת החיים, למרות עשרות או אפילו מאות שנות מאסר שנגזרו עליהם. הידיעה, כי חוט חייהם של היקרים להם מכול נגדע בשבריר שנייה אחת של טרור רצחני, והם לא יישובו לעולם לחיים, בעוד שהמרצחים הנוראים חוגגים את שחרורם, אינם מביעים כל חרטה על מעשיהם ומתקבלים כגיבורים וכלוחמי חירות, היא ללא ספק קשה, מכאיבה ואיננה נותנת מנוח.

אתמול ביקר נשיא המדינה, שמעון פרס, את משפחת שליט והביע את ערכתו ואת תמיהתו הכנה מול כוחות הנפש העצומים של גלעד, שבילה בבור הכלא כמעט חמש וחצי שנים ולא איבד את התקווה. גם אביבה ונעם לא איבדו את התקווה וניהלו מאבק יומיומי במשך חמש וחצי שנים; מאבק בו כל יום היה קשה יותר מקודמו. ושאלתי את עצמי, מהיכן שאבו ההורים את תעצומות הנפש להיאבק ולא להתייאש זמן ממושך כל-כך? והתשובה הייתה, האהבה העזה לבנם.

לפני כמה שבועות קראתי מאמר על אהבת אם לילדיה ועל חינוכם. כותבת המאמר סיפרה על דיון מוסרי וחינוכי בו לקחה חלק. בדיון שיתפה הכותבת את המשתתפים האחרים בעמדתה האישית, לפיה אם בנה ירצח אדם, היא תתנתק ממנו ולא תבוא לבקרו בכלא. הכותבת שיתפה גם את בנה בעמדה זו, במטרה להציב לו גבולות במסגרת ערכי החינוך בהם היא מאמינה. לדעתי, גבולותיה של כותבת המאמר אינם גבולות המעשים של בנה אלא גבולות האהבה שלה. לעומתה, אביבה ונעם שליט לא היו אומרים משפט שכזה, שהרי כוחם ועוצמת מאבקם נבעו ישירות מהאהבה ללא גבולות לבנם.

ולבסוף, "שלושה שותפים לו לאדם, אביו, אימו והקב"ה". הקשר של ההורים ובייחוד של האם אל ה"שותף השלישי", הקב"ה, בא לידי ביטוי בתפילה. באחד מהמשפטים המפורסמים שהתנהלו בבית הדין הרבני, תבעה אם את ראש הישיבה בה התחנך בנה. ומעשה שהיה כך היה; האם שהתגוררה בחו"ל שלחה את בנה ללמוד בישיבה בעיר בני-ברק. הבן השקיע והצליח מאוד בלימודיו אך יום אחד חלה ונפל למשכב. ראש הישיבה לקח אחריות על התלמיד החולה וטיפל בו כאילו היה בנו: דאג למנוחתו, לטיפולים השונים, לנטילת התרופות הנחוצות, ולא חסך ממנו דבר, כולל ביקורים של רופאים פרטיים, שעלו לו כסף רב. אך לרוע המזל, באופן בלתי צפוי החמיר מצבו של התלמיד והוא נפטר בפתאומיות. האם הכואבת והנסערת לא הבינה מדוע הסתיר ממנה ראש הישיבה את מצבו של בנה. לשאלתה, ענה ראש הישיבה בזו הלשון: "אני מבין את כאבך, אך עשיתי הכול למען בנך, טיפלתי בו, קניתי עבורו תרופות, לקחתי אותו לטובי הרופאים, ולא היה דבר שאת היית עושה, שלא עשיתי בעצמי". ענתה לו האם: "אכן, עשית הכול למענו, פעלת בדיוק כפי שאני הייתי פועלת, אך דבר אחד לא יכולת לעשות, והוא להתפלל עליו תפילה של אימא. כי תפילה של אימא מבקיעה גם רקיעים".

סיפורם של גלעד, אביבה ונעם שליט מזכיר לכולנו כמה עלינו להודות על כל יום וכל רגע של חיים ושל שיגרה בטוחה. הקליפ הבא מוקדש להם באהבה:
http://www.youtube.com/watch?v=SBRvEQpkXJI&