תאונות “פגע וברח” – חשיבותו של החינוך

בשנת 2010 אירעו מעל ל-240 תאונות “פגע וברח”, חלקן גרמו לפגיעות קשות ביותר וחלקן הסתיימו אף במוות. מעבר לסטטיסטיקה יבשה זו, כל מקרה חדש של תאונות “פגע וברח” גורם לי כאם לילדים, חלקם כבר בעלי רישיון, לחרדה ולזעזוע עמוק.

לפני כשבועיים, ב-8 לאוגוסט, נפגעה באורח קשה הולכת רגל כבת שבעים כאשר חצתה את הכביש במעבר חצייה בדרך ההגנה בתל אביב על ידי רוכב קטנוע, שנמלט מהמקום לאחר התאונה והותיר אותה מוטלת על הכביש. לפני שנים לא מעטות קבע השופט העליון מישאל חשין באחת מפסיקותיו, כי: “מעשהו זה של הנוהג הבורח, פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימאלית לקיום חברה תקינה”. ב-18 ליולי האחרון איבד את בנו שינאור בתאונת “פגע וברח”, כאשר רכב על אופניו בכביש הסמוך לעיר ראש העין. מעבר לחשש האמיתי לשלום יקיריי, אני לא אחת מוטרדת בשאלה, מה גורם למצב עגום כל כך בכבישים? מה מוביל לתאונות הדרכים הרבות המתרחשות מדי יום? ויותר מכך, מה גורם לפוגע לברוח, תרתי משמע, מאחריות? התשובה שלי היא, שכנראה הכול קשור בחינוך.

תאונת פגע וברח היא תאונה בה הנהג הפוגע איננו עוצר את רכבו, איננו מגלה עניין בשלומם של המעורבים האחרים בתאונה ואיננו מגיש עזרה, אלא נמלט מהמקום בדרך כלשהי. בבית ובבית הספר אנו מחנכים את ילדינו להיות ערים למצוקות הזולת ולהעניק עזרה בעת הצורך. לכן, הזעזוע הנגרם לכולנו לאחר תאונות “פגע וברח” הוא עמוק אף יותר. שכן, האדם המעורב בתאונה לא רק שגרם לנזק עצום לזולת אלא גם נמלט מהמקום ללא הגשת עזרה, שפעמים רבות עשויה הייתה למנוע פגיעה גופנית קשה או אפילו מוות.

במילון תחת המילה “אחריות” מופיעות מילים נרדפות, כדוגמת: מוסריות, מסירות, שיקול דעת, נאמנות ומחויבות. כל אלה עלולות להיעלם במחי מכת רכב טראומטית אחת, הגורמת לפוגע באופן טבעי לחוש פחד עצום, לאבד את שיקול הדעת ולנסות לעצום את עיניו ולהתנער מהתאונה הקשה כאילו לא ארעה. ברגעים ספורים אלה, צריך הפוגע להחליט האם לציית לדחף הטבעי ולהימלט מהמקום או לקחת אחריות באומץ לב ולנסות להגיש עזרה. הכרעה זו לבטח איננה פשוטה עבור אף אחד מאיתנו, ומוטב לנו שלא נתנסה בה. עם זאת, אנו מצפים מאדם שהיה מעורב בתאונה שייקח אחריות על מעשיו. מדוע?

“יצר לב האדם רע מנעוריו”, נאמר בפרק ו’ בספר בראשית. טוב הלב, הנטייה המוסרית והיכולת לסייע, אמנם, טובעים בנו מלידה, אך באותה מידה טבועות בנו גם נטיות שליליות שונות, כדוגמת יצר הרע ואנוכיות. המאבק בין שני קטבים אלה איננו פשוט. לכן, החובה לסייע לאחר במצוקתו, בייחוד אם אנו הגורם למצוקה זו, איננה מובנת מאליה. חובה זו היא מעין תשתית עומק מוסרית, וכמו חובות מוסריות רבות אחרות, אין היא תלויה בתעצומות הנפש האנושית אלא בעיקר בחינוך. היכולת להכריע “לכאן או לכאן” תלויה בראש ובראשונה בהקניית ערכים נכונים כבר בגיל הילדות המקודם. חינוך זה מסייע לנו להוציא מהכוח אל הפעול את התכונות החיוביות שבנו, לקחת אחריות ולבחור בדרך החיובית גם במצבים קשים ביותר. לחילופין, כשלים מתמשכים בחינוך גורמים ליצר הרע לקנות בנו שליטה, ואת התוצאות, לצערנו, ניתן לראות בדרכים.

צמצום מקרי תאונות “פגע וברח” איננו קשור רק בחינוך ברמה האישית אלא גם ברמה הציבורית כולה. בחברת “דעת” אנו קבוצה גדולה של אימהות אוהבות, דאגניות ולעיתים גם חרדות, היודעות כי נטל החינוך לערכים ראויים, כדוגמת הדאגה לזולת, מוטל על כתפי כל אחת ואחת מאיתנו. אנו עושות את המרב בתוך ביתנו וגם מחוצה לו, בתקווה שהחברה כולה תאמץ נורמות התנהגות נכונות יותר.