" הכיצד לאורך כל ההיסטוריה התרכזו המדרשים, הפרשנים והוגי הדעות בניסיונות להצדיק את מעשהו של משה או לצמצם את הביקורת עליו לנקודה כזו או אחרת, ולא מצאתי איש המערער על עצם מנהיגותו של משה... המסר האישי שלי הוא שכאשר מתגלות טעויות ותקלות, האחריות המנהיגותית מתגלה דווקא כאשר אני מצליחה להניח בצד את הכאב ומאפשרת לעצמי לתקן מה שאפשר. "

שבירת הלוחות, מנהיגות ומנכ”לות

מאת: נילי דוידוביץ

כמנכ”לית אני מודעת לגודל האחריות המוטלת עלי כלפי העובדות והלקוחות. בתור מנכ”לית אני גם מודעת מאוד לכך שכל שגיאה שלי יכולה להשפיע באופן משמעותי על החברה כולה.

 

משה עלה להר וירד עם דבר נִסִי, פלאי, קדוש בקדושה עליונה ביותר: לוחות הברית הראשונים שנכתבו על ידי הקב”ה. משה רואה את העם עובד לעגל ובחמתו שובר את הלוחות. וכך מתוארת הסצינה בפסוקים:

 

  • “וידבר ה’ אל משה, לֵך רד כי שִׁחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם, עשו להם עגל מסכה וישתחוו-לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.”
  • “ויִפן וירד משה מן ההר ושני לֻחֹת העדֻת בידו, לֻחֹת כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים.”
  • “ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחֹלֹת ויחר אף משה וישלך מיָדָו את הלֻחֹת וישַׁבֵּר אתם תחת ההר.”

 

שבירת הלוחות ע”י משה (שמות ל”ב) מעוררת תמיהות. השאלה הראשונה היא כיצד משה “מרשה לעצמו” לשבור את הלוחות שהם מעשה ה’, לנפץ את הקודש. הייתכן לומר שמשה ‘איבד שליטה’ לנוכח המראות של עבודת העגל והמחולות ושבר את הלוחות מתוך כעס?

 

יתרה מזו, התנהגותו של משה בפרשה היא תמוהה, שכן מה נתחדש לו כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, עד כדי כך שחרה אפו ושיבר את הלוחות? הרי עוד לפני ירידתו מההר נאמר לו: “כי שִחֵת עמך… עשו להם עגל מסכה…” (שם, ז-ח)?

אם להשקפתו הם אינם ראויים לקבל את הלוחות במצב זה, לשם מה משה מוריד אותם? אולי היה עדיף לרדת בלי הלוחות, לטהר קודם את העם, ורק לאחר מכן לחזור להר ולהוריד אותם?!

 

אין ספק שאין לנו שום אפשרות לחוות אפילו את אפס קצהו של מה שהרגיש משה, עבד ה’, שזכה לדבר עם הקב”ה פנים אל פנים ולשהות במחיצתו ארבעים יום ללא מזון וללא משקה, כשהוא רואה את עמו שהוציא ממצרים, שחילץ מתוך טומאת עבודת האלילים המצרית וחולל לעיניו ניסים גלויים במצרים, על ים סוף ובמדבר, שחווה את מעמד הר סיני ושמע  את הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד ואחד מהם “אנוכי ה’…לא תעשה לך פסל…” – משתחווה לפסל. אין לי בכלל כלים, מלים או מושגים להעלות בדמיוני את רמת הקרבה לה’ שמשה חווה, את סלידתו מעבודה זרה ואת הזעזוע שלו לנוכח חטא העגל.

 

אבל לשבור את לוחות הברית?

למה לא החזירם לקב”ה כפי שהכוהנים זרקו לשמים את מפתחות הר הבית בעת החורבן?

 

יותר מכל אני תוהה הכיצד לאורך כל ההיסטוריה התרכזו המדרשים, הפרשנים והוגי הדעות בניסיונות להצדיק את מעשהו של משה או לצמצם את הביקורת עליו לנקודה כזו או אחרת, ולא מצאתי איש המערער על עצם מנהיגותו של משה בשל תגובתו הקיצונית הנתפסת כאיבוד עשתונות.

 

לא כאן המקום לצלול לתוך ים פרשנות חז”ל העוסק בהרחבה בשבירת הלוחות ובמנהיגותו של משה. הנקודה שאני מבקשת להתמקד בה, בתום ימי הרחמים והסליחות, עם פתיחתה של שנת לימודים ועבודה חדשה ועם ה’חזרה’ לשגרה כשאנו מצוידים בהחלטות וקבלות החדשות שקיבלנו על עצמנו בתקופה זו, היא שבעלייתו השלישית להר, בראש חודש אלול, משה חזר בכל זאת, כדי לקבל לוחות שניים. גם אם הם לא היו באותה רמת קדושה כלוחות הראשונים, שכן היו מעשה אדם; גם אם שברי הלוחות הראשונים נחו לצדם בארון, הם היו לוחות הברית, על כל המשתמע מהם.

 

משה לא ויתר לעמו, לעצמו או לריבונו של עולם, אלא לקח אחריות, הישיר מבט, ועשה ניסיון נוסף, מתוך הבנה והפנמה שתיקון, גם אם הוא לא מושלם ונאמן לחלוטין למקור, הוא תיקון שמאפשר להמשיך הלאה. העובדה שמשה לא התייאש ולא ויתר לעצמו או לעמו אלא בחר בדרך של תיקון, היא היא בעיני העובדה המשמעותית שבזכותה איש אינו מטיל ספק במנהיגותו.

 

המסר האישי שאני לוקחת אתי לשנה החדשה הוא שכאשר מתגלות טעויות ותקלות, הן במישור האישי והן במישור המקצועי, האחריות המנהיגותית מתגלה דווקא כאשר אני מצליחה להניח בצד את הכאב ואת חרון האף ולוותר על הכיסופים לשלמות האידיאלית, ומאפשרת לעצמי לתקן מה שאפשר, בנחישות, בראייה רחבה ובלי להתייאש.

 

 

חזרה >
הרשמו לניוזלטר >

תגובות

אין תגובות »

אין תגובות

הוסף תגובה




חשבתי גם על

  • ספירת העומר בדור האינסטנט
  • אבק זה לא חמץ
  • נגישות ברחוב שקט
  • האם ושתי תגיע מחופשת לנשף הפורים? ואסתר?
  • או-טו-טו חנוכה.
  • לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם?
  • שבירת הלוחות, מנהיגות ומנכ”לות
  • יום האישה הבינלאומי
  • זה הזמן לשמוח: פוסט אורח
  • רגע לפני שתקופת החגים חולפת: שמיני עצרת
  • הזמנה לארוחה חוצת יבשות
  • שנאת חינם מחריבה עולמות
  • נחשון בן עמינדב וחיילי צה”ל
  • חירות במירוץ נגד הזמן
  • הדרת נשים נוסח הוליווד
  • ארגוני נשים בחברה החרדית. פוסט לכבוד יום האישה הבינלאומי
  • דעת במציאות החדשה
  • לפלנד באור אחר
  • תובנות על העץ הנדיב
  • ימים “פשוטים”
  • עניי עירך קודמים אפילו בשטוקהולם‎
  • קבלת תורה מודרנית
  • “כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם”
  • בנימה אישית
  • ענין של זמן
  • ברוך אתה בבואך
  • מתשע”ג לתשע”ד
  • בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
  • הישיבה החילונית בתל אביב
  • זהות יהודית
  • יזמות בראי מעשה הבריאה
  • תחל שנה וברכותיה
  • פיתוח חרדי בלב תל אביב
  • ספירת העומר – להתכונן לקראת השינוי
  • צדקה מתחילה מהבית
  • הדעה של דעת – יום העצמאות
  • פרעה חולם על אחריות תאגידית
  • האחריות התאגידית של אסתר המלכה
  • כל העולם במה
  • התנדבות
  • QA on demand – שירותי בדיקות תוכנה לפי דרישה
  • בהוקרה למשפחת שליט
  • פיזיקה קוונטית בעשרת ימי תשובה
  • גאוה בחברה הישראלית
  • צרכים או מותרות:הדעה של דעת על מחאת האוהלים
  • יום העצמאות ה-63
  • חירות ובחירה אישית
  • מסע חיינו – בין הסתר לגילוי
  • יום האישה בחברת “דעת”
  • שנה אזרחית חדשה – מה היא קשורה אלי?
  • חג החנוכה וגבורתה של יהודית
  • לדבר בגובה העיניים ולא עם מקלדת המחשב
  • תאונות “פגע וברח” – חשיבותו של החינוך
  • הערך המוסף של החופש הגדול
  • הדעה של דעת – למה לחכות לחופש?
  • מנכ”ל חברת “סיטיבוק סרביסיס”, עונה לרון חולדאי
  • הדעה של דעת – עבודה לכולם?
  • הדעה של דעת – להיות אמא עובדת
  • הדעה של דעת – בראשית
  • לכל המאמרים >