" עם כל הציניות שלנו, הרדיפה אחרי הכסף והחומריות, המאבק היומיומי באתגרים המורכבים של כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו בני אדם, ויותר מזה, זוכרים שגם השני הוא בן אדם, גם כאשר הוא עובד, ספק, חבר לצוות או נותן שירות שלנו "

גאוה בחברה הישראלית

מאת: נילי דוידוביץ

היום רואיינתי לעיתון вокруг России, מגאזין המתפרסם במוסקבה. אחת השאלות המעניינות שנשאלתי היתה:

ברוסיה, הגבלות התרבות הארגונית הם מאוד מחמירות. לדוגמא: מחפשים עובדים בגילאים של לא יותר מ 35 שנים, ללא ילדים או עם ילדים בוגרים, ללא התחייבות לבני משפחה בכלל ויכולת להשקעה בעבודה ללא הפרעה- מעסיקים מסבירים זאת עלידי ציות טוב יותר של צעירים ומחויבות גבוהה יותר.

עם זאת, נראה שאת עושה הכל הפוך למנהג זה. האם את יכולה להסביר במלים פשוטות ליזמים כמוך איך את הופכת את החברה שלך ליותר תחרותית?

את התשובה שלי דוברי הרוסית שבכם יוכלו לקרא בכתבה כשנעלה אותה ל”כתבו עלינו” באתר. מה שלא אמרתי לו זה את הרגשות שעלו לי כששמעתי את השאלה.

הרגשתי גאווה בנו, בחברה הישראלית.

אנחנו בשלהי החופש הגדול, המדינה כמעט מושבתת וזה בסדר.
אנחנו מכינים לוחות זמניים לפרויקטים, כולנו מתחשבים בחגים.
אנחנו לוקחים בחשבון שלכל עובד יש בית משפחה ומחויבויות אישיות, ומבינים את זה.
כואב לנו בסגירת מפעלים כאלו ואחרים על בעלי המשפחות.
כואב לנו לקרוא על בני 40 שמתקשים למצוא עבודה
והתרבות שלנו אומרת שאדם בעלי מחוייבות משפחתית יהיה עובד בעל מחוייבות לארגון.
אני כותבת וחושבת על התגובה של ר”צ בדיקות תוכנה מטעם הלקוח, כאשר אני מודיעה לה כשמישהי מהבודקות שבצוות שלה בהריון. השמחה, העיניים הנוצצות, האיחולים, ההשתתפות והדאגה לשלום היולדת והתינוק אחרי.

אני כותבת וחושבת על דאגה של מנהל פרוייקט שמתכנתת בצוות שלו לפני חתונה, ההבנה שלו לצורך שלה לימים של התארגנות וגם של ניקוי ראש. ההליכה שלו לקראתה והחיוך בו הכול נעשה.

אני חושבת ומחייכת לי בלב וגאה בנו, בישראלים שעם כל הציניות שלנו, הרדיפה אחרי הכסף והחומריות, המאבק היומיומי באתגרים המורכבים של כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו בני אדם, ויותר מזה, זוכרים שגם השני הוא בן אדם, גם כאשר הוא עובד, ספק, חבר לצוות או נותן שירות שלנו.

איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את זה למי שהתרבות שלו היא שהפרמטר בבחירת העובד היא חוסר המחוייבות שלו למשפחתו?

חזרה >
הרשמו לניוזלטר >
תגיות: , , , , ,

תגובות

אין תגובות »

אין תגובות

הוסף תגובה




חשבתי גם על

  • ספירת העומר בדור האינסטנט
  • אבק זה לא חמץ
  • נגישות ברחוב שקט
  • האם ושתי תגיע מחופשת לנשף הפורים? ואסתר?
  • או-טו-טו חנוכה.
  • לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם?
  • שבירת הלוחות, מנהיגות ומנכ”לות
  • יום האישה הבינלאומי
  • זה הזמן לשמוח: פוסט אורח
  • רגע לפני שתקופת החגים חולפת: שמיני עצרת
  • הזמנה לארוחה חוצת יבשות
  • שנאת חינם מחריבה עולמות
  • נחשון בן עמינדב וחיילי צה”ל
  • חירות במירוץ נגד הזמן
  • הדרת נשים נוסח הוליווד
  • ארגוני נשים בחברה החרדית. פוסט לכבוד יום האישה הבינלאומי
  • דעת במציאות החדשה
  • לפלנד באור אחר
  • תובנות על העץ הנדיב
  • ימים “פשוטים”
  • עניי עירך קודמים אפילו בשטוקהולם‎
  • קבלת תורה מודרנית
  • “כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם”
  • בנימה אישית
  • ענין של זמן
  • ברוך אתה בבואך
  • מתשע”ג לתשע”ד
  • בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
  • הישיבה החילונית בתל אביב
  • זהות יהודית
  • יזמות בראי מעשה הבריאה
  • תחל שנה וברכותיה
  • פיתוח חרדי בלב תל אביב
  • ספירת העומר – להתכונן לקראת השינוי
  • צדקה מתחילה מהבית
  • הדעה של דעת – יום העצמאות
  • פרעה חולם על אחריות תאגידית
  • האחריות התאגידית של אסתר המלכה
  • כל העולם במה
  • התנדבות
  • QA on demand – שירותי בדיקות תוכנה לפי דרישה
  • בהוקרה למשפחת שליט
  • פיזיקה קוונטית בעשרת ימי תשובה
  • גאוה בחברה הישראלית
  • צרכים או מותרות:הדעה של דעת על מחאת האוהלים
  • יום העצמאות ה-63
  • חירות ובחירה אישית
  • מסע חיינו – בין הסתר לגילוי
  • יום האישה בחברת “דעת”
  • שנה אזרחית חדשה – מה היא קשורה אלי?
  • חג החנוכה וגבורתה של יהודית
  • לדבר בגובה העיניים ולא עם מקלדת המחשב
  • תאונות “פגע וברח” – חשיבותו של החינוך
  • הערך המוסף של החופש הגדול
  • הדעה של דעת – למה לחכות לחופש?
  • מנכ”ל חברת “סיטיבוק סרביסיס”, עונה לרון חולדאי
  • הדעה של דעת – עבודה לכולם?
  • הדעה של דעת – להיות אמא עובדת
  • הדעה של דעת – בראשית
  • לכל המאמרים >